<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית חמישי שער שני</h1>
<h2>דף נה:</h2>
עוד כתב בהא דגרסינן בפרק רבי ישמעאל לוקחין גת בעוטה כו'. אמר הכותב ומה המחבר חושש אם דבריו המפולפלין והמבוררין והמושכלים ערבבו את ראשו, מי שיעמוד עליהם יטעם טעמם ויבין חכו כי צלולה חביתו של המחבר וישר דרכו.
<h2>דף נו:</h2>
עוד שם כתב המחבר החכם מגעו של נכרי וכו'. אמר הכותב אמר שאינו מבין דברי המחבר שהן דברים ברורין ומבין בקלקלתו דברים שאין להם שחר. חדא דלפי מה שאמר דלכולי עלמא בעוסק בחנם אפילו ברגל אסור בהנאה, הא דבעו מהו לדרוך עם הנכרי בגת בשל ישראל קאמר, הא בדורך עם הנכרי בגתו של נכרי לכולי עלמא אסור, וזו טעות היא בידו דאם איתא לא הוה להו למימר מהו לדרוך עם הנכרי, אלא מה הוא שידרוך הנכרי עם ישראל בגת אלא ודאי לדרוך ישראל עם הנכרי בגתו של נכרי קאמר ומשום שכרו קאמר, כלומר אם אסור בהנאה ונמצא ישראל משתכר ביין האסור בהנאה. ואף הרמב"ן ז"ל פי' זה לשונו מהו לדרוך עם הנכרי בגת הכי קמבעיא ליה מי הוי כשוכר עצמו ליין נסך ע"כ. ועוד דהיאך יאמר דניסוך דרגל הוי נסוך כשאינו עוסק במלאכתו אנן אמרינן דניסוך דרגל לא הוי ניסוך והוא אמר דהוי ניסוך אלא דבעוסק במלאכתו לא חיישינן, ואם איתה הכי הוה ליה למימר לנסך ברגל לא חיישינן. וכן פירשו כל המפרשים דאין דרכן לנסך ברגל משום דבזיא להו לא מחמרינן בה כולי האי למיסר מן הסתם בהנאה, וכן פי' הרמב"ן ז"ל ניסוך דרגל לא הוי ניסוך למיסריה בהנאה. וכן הראב"ד ז"ל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך פירוש אינו חשוב בעיניהם להיות מנסכין כן ומתני' דאסר בשתיה במדידת קנה משום ספק ניסוך, אפילו הכי ניסוך דרגל בזיא להו טפי ולא מנסכי ברגל ע"כ. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל דלעולם נגיעת הרגל אינה אוסרת בהנאה לפי שאין הרבה מנסכין דבזיון הוא להם. עוד שם עוד כתב ופיו נמי עושה יין נסך וכו'. אמר הכותב באמת דומה פיו כמי שלא טעם טעם הגמרא מעולם. ומה התימא הזה שתמה אם לא שמע רב אדא אותה תוספתא וגמרתינו מלא על כל גדותיו מזה דאמרינן ברייתא לא שמע ליה ואמרינן אי תניא תניא. וכי אותביה מברייתא וקיימא בתיובתא היכי אמר מאן דאמר דלא כברייתא וכי אישתמיטתיה ההיא ברייתא, ורבא דאותביה נחמני מתניתא דאגרדמים (נ"ח, א') ייתי ויתמה היאך אישתימיטתיה לרבא הך ברייתא ולאלה אין מספר וזו אפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותה, ומה שהקשה מה הועיל רב אדא דסוף סוף קשיא ליה רישא דאגרדמים שקדח במניקת, רישא ודאי לא תיקשי ליה לרב אדא דאיהו מפרש שקדח המגופה במניקת ונגע ביין עם המניקת וכמו שפירש רש"י ז"ל ובנוגע קודם שתייתו ביין עם גוף המיניקת כ"ע מודו דאסור אפי' בהנאה דאין כאן הוכחה גמורה להציל אפילו מאיסור הנאה לכ"ע. ומה שתמה ג"כ היאך אפשר דלא ידע רב אדא מה שאנו יודעין דזריקה אינה חשובה כמגע, ומתוך ענותו אמר שאנו כחמורים אם הן בני איניש בזה גם בזה כמי שלא השגיח בגמרא כלל, שהרי הוצרך רב אסי למיבעי ליה מר' יוחנן כדאמרינן התם (נ"ח, ב') בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן יין שמסכו נכרי מהו ופשיט ליה דאסור ומשום לך לך אמרין נזירא. וא"ת דאדרבה לא איבעיא ליה לרב אסי היתירו אלא אם יש בו שום איסור, מכ"מ היכי דלא ידע איהו מאי דידעינן אנן דאסור משום לך לך אמרין נזירא, ועוד דהא רב חייא הוא ס"ד דזריקה עושה יין נסך כמגע, דגרסינן התם (ס', ב') אמר רב אשי כל שבזב טמא בנכרי עושה יין נסך כל שבזב טהור בנכרי אינו עושה יין נסך ואותביה רב חייא נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה בבי' שאן והיתירוהו. בחמתו אין שלא בחמתו לא והוצרך רב אשי לתרוצה ולאוקומה דאזיל מניה מיניה ומעתה איזה תמה יש אם היה סבור רב אדא דירושלמי כרב חייא דגמרין, ואין אומרין היאך לא ידעו הם מה שאנו יודעין שזו שאלת נערים שאחרונים לא ידעו אלא לאחר שלמדו מפי גמרא מה שנחלקו בו הראשונים.
עוד מתנשא לאמור אני אפרש דפלוגתא דרב אדא ורבי ירמיה דירושלמי לפי שהוא כמתכוין למלאכתו ובטעימת פיו פליגי ופליגי אי חשיב כמתכוין למלאכתו ולענין להאסר בהנאה, ודכ"ע קדח במיניקת והעלה יין בפיו דינא הוא דמתסר שהרי אין שתייתו נראה שהיא מתוך המניקית ואפשר שמפסיק בה ומשתהא בה מה שאין צורך למלאכתו ומתכוין לנסך. אבל ראיה דמיתי התם ממאי דקתני או שטעם את הכוס והחזירו לחבית דהכא ליכא אלא טעימה בכוס ובדבר הנראה לנו ואמרי' דמיתסר ופרי' רב אדא בשהחזירו הנכרי כלומר שלקח הנכרי הכוס אחר שתייתו ונגע ביין והחזירו לחבית, והאי דלא פריש לה משום דבכללא הוא מסתמא בהדי דמחזיר לו לחבית והאי דלא צריכא ליה הויא כעין כוונת מגע ע"כ. ואני אומר מה לו אצל ירושלמי ואין לו עסק בו וידיו מסולקות ממנו, ומה שפירש בו מוכיח עליו שהוא פי' מוקצה מן הדעת דמה לנו אם נראית שתיתו או לא מתוך המיניקת או מן הכוס וכי בשאין שתייתו נכרת שוהה ומתכוין לנסך וכששותה מן הכוס אינו שוהה כלל ואינו מתכוין לנסך, דילמא אף בשותה מן הכוס אינו גומע אלא שוהה מתוך שתייתו ואינו ניכר לו וזה דבר מצוי, ועוד דדילמא נסך בשכשוך בשפת הכוס כשמושך מן הכוס אל פיו או כשמוריק מן הכוס אל פיו ואין דבריו אלו אלא דברים בטלים. ועוד מה שאמר דבחזירת היין לחבית נגע עם הכוס ביין והחזירו ואמר דמסתמא הכי הוא ומשום כך לא הוצרך לפרש כן, כל שכן שזה טעם בטל ודבר שאינו וכי דרכו של מחזיר המותר לחבית להכניס הכוס לתוך היין הא אינו אלא שופך ומחזיר היין לחבית. אלא שהם ודאי נחלקו בשותה מן היין אם יש בזה הוכחה גמורה שאינו מתכוין אלא לשתיה בלבד ולא לנסכו בפיו, או אין בזה הוכחה גמורה ואוסר בפיו מתוך שתייתו ומתכוין לנסך עם שתייתו, וכן פי' המחבר בחבורו וזהו שאמרו עושה יין נסך בפיו או אינו עושה, והוא רואה מתוך החבור ועושה עצמו כמחדש פירוש ומוסיף בו דברים בטלים ופוגם את הפירוש בטעמים שאין להם לא טעם ולא ריח. אחר כן בדקתי וחפשתי אחר דברי הרב רבי משה בר רבי נחמן ז"ל ומצאתי דברי מפורשים כדבריו בכל, בפירוש הירושלמי ובתוספתא ובמה שהקשתי על תירוץ רב אדא בנכרי המחזיר לחבית ולולא שהאריך בזה הרבה הייתי כותב לשונו. עוד שם ההוא עובדא דהוה במחוזא וכו'. אמר הכותב נשבע להמיר טוב ברע ולא ימיר. דמי שאסרו לא מחמת שכשוך יתירה אסר דיתרת זו לא נזכר בהלכה אלא שדא ידיה ושכשך ביה קאמר ולא מצינו הפרש בין שכשוך רב לשכשוך מועט, ואפי' שקל מיניה פורתא בידיה הוא הדין והוא הטעם אלא כל ששכשך בו ואפילו מעט או נטל ממנו מעט הרי זה אסור שלא היה לו ליגע בו כלל אלא היל"ל והאי דבדולא לאו חמרא, וכיון שנגע בו בידיו חוששין שמא נתכוין לנסוך ואסור אפי' בהנאה לפי שאין כאן הוכחא שלא יהא מתכוין לנסוך, ואינו דומה למדידה ולמתיז את הצרעה דהתם איכא הוכחה דאינו עושה לנסכו אלא מתכוין למלאכה וסומכין על זה שלא לאסרו בהנאה מיהא. עוד כתב דרב נחמן אסר ואייתינן ראיה לרב נחמן מאגרדמים שטעם מן הכוס והחזירו לחבית. כלו' והחזירו הנכרי ונגע בו בחזרתו דהכי סתמא דמלתא ע"כ. אמר הכותב זה מן הטעות שלמעלה שלא אמרו בברייתא והחזירו ונגע ביין שבחבית, וסתמא נמי אינו עשוי ליגע בחזירתו אלא לשפוך המותר בחבית, וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו הא דקתני והחזירו פרש"י ז"ל והחזירו הנכרי קאמר ואין דבריו ברורים דחזרת נכרי מאי מהני ביה למיסר את שבחבית בהנאה והוא לא נגע ביה כלל. ודמי ליין שמזגו נמי נכרי שאע"פ ששפך המים ביין אינו אסור אלא בשתיה ומשום לך לך אמרין נזירא, והא טעמא ליתיה אלא בשתייה כמו שכתב רש"י ז"ל. ומדינא אפילו בשתיה שרי ואפילו למאן דאמר נצוק חבור הכא שרי בהנאה דלאו גוף הנגיעה הוא, וכי היכי דליכא יין בחבית ואיהו מוריק בה יין מחבית אחרת אינו נאסר בהנאה, הכי נמי כי אית בה יין לאו מיתסר דהא תלמוד כי לית ביה יין ושפך מקצת ומוסיף ושופך עליו אינו נאסר בהנאה, ושמא הוא מעמידה בשהיתה ידו של נכרי נוגעת בקלוח היורד מן הכוס לחבית ונצוק חבור לחשבו כמגע ממש, ואינו מחוור שאין דרך החזרה בכך לשנותה סתם ולא עוד אלא אפילו ניצוק ליכא כלל דמקטף קטופי שחזרתו בחבית כקטוף הוא ע"כ לשון הרב ז"ל. וכתבתי דבריו בארוכה מפני שיש בהם ראיה לדברים שכתבתי כאן ושכתבתי למעלה וכנגד כל מה שכתב כותב זה. עוד כתב שם דברים מבולבלים ומקצתן שלא כהלכה ומי שיעמוד על דבריו ימצא ועמל הוא בעיני להאריך בסתירת מה שסתירתו נגלית למי שיעמוד על [סוגיות] ההלכה ועל דברי הראשונים נ"ע ע"כ.
<h2>דף נז.</h2>
עוד שם מגעו על ידי דבר אחר שלא בכונה וכו'. אמר הכותב מה שכתב דמוריק אורוקי שלא בכונה שלא בעוסק במלאכתו אסור בהנאה, ולמדה ממאי דאמרי חד אסר ואפילו בהנאה ואוקימנא ההוא מעשה במוריק אורוקי דאלמא כל מאן דמוריק בכונת יין אוסר אפילו בהנאה. הא טעותא הוא דעד כאן לא אוקומה בדמוריק אורוקי אלא משום מאן דשרי דלדידיה לא משכחת לה אלא בהכי משום דמוריק שלא בכונת יין מותר אפילו בשתיה, אבל מאן דאסר לאו משום דמוריק בלחוד קא אסר אפילו בהנאה דמוריק אורוקי אינו אוסר בהנאה דגזרה דרבנן בלחוד היא ודי אי אסרוהו בשתיה, והכא משום ספק נגיעה בידו ממש אסר מאן דאסר, דדילמא מאן דידע דחמרא הוא יהיב דעתיה ונגע בו ונסך. וכן פי' רש"י ז"ל זה לשונו ואע"ג דמוריק אורוקי אפילו הכי חיישינן דלמא נגע ונסך ע"כ והרב רמב"ן ז"ל כתב כן בפירוש בכמה מקומות דכוחו של נכרי אפי' בכונת יין אינו אוסר אלא בשתיה. וזה לשונו כחו של נכרי כגון מוריק אורוקי בכונת יין ובכונת מגע אסור בשתיה ומותר בהנאה ע"כ, וחזר וכתב כן עוד שם במקומות רבים. ובמה שכתב דנוגע ביין על ידי דבר אחר שלא בכונת מגע שהוא אסור בשתיה ושלא כדברי המחבר ופי' נגע בנטלא נגע ביין שבנטלא עם הכוס ואמר שזו פשטה של שמועה, אינו, שאם כן כי קאמרינן והא כי נגע בנטלא והוה ליה מגע נכרי שלא בכונה ואסור, הכי הוה ליה למימר הוה ליה מגע נכרי על ידי דבר אחר ואסור אלא ודאי פשטא דשמעתא טפי משמע דהוה ליה מגע נכרי ממש והכי קאמר כיון שהוא נוטל מן הנטלא עשוי הוא ליגע ביין בידו. ורת"ם ז"ל ג"כ כתב דכל שאינו נוגע בגופו קרוי כחו, וכוחו שלא בכונה מותר אפי' בשתיה ובכונה אסור בשתיה ומותר בהנאה וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל משמו וזה כדברי המחבר.
<h2>דף נט:</h2>
עוד שם כתב המחבר נגיעה בידו בסיבת כלי וכו'. אמר הכותב דרכיו לא יתכנו ודברי המחבר נכונים לכל מבין, ואם אמר שהוא אינו מבין אין המחבר אחראי לו שיבינהו. והמחבר כבר כתב טעם האיסור דלאחר הצלתו נותן דעתו ומשכשך והוא שאומר שצריכין אנו לראות בשכשוכו, זה רעות רוח דכל שידו שקועה בתוך היין מאן מודע דלא שכשך מעט שאין צריך שכשוך רב שיראו הכל בשכשוכו, ואינו דומה למודד ומעביר מרותחת ולמתיז את הצרעה דמעביר מרותח' ומתיז את הצרעה מתחלה ועד סוף עוסק במלאכה הוא ואפי' מודד מתחלה נראת מחשבתו שאינה אלא כמתעסק במלאכת היין ולצורך בעל היין, וכל שתחלתו למלאכת היין ולהנאת בעל היין תולין במלאכה לבד ואין חוששין לניסוך ושאל לאסרו בהנאה מיהת. אבל זה לא במלאכת היין ולא לצורך ולהנאת בעלים הכניס ידו לתוכו אלא להצלת כליו, ודי שלא נחוש לנסוך כל שהוא מתעסק בהצלתו דהיינו עד שתשיג ידו לתופשו דכל שהוא טרוד בהצלה מקילין אנו שלא לאסור בהנאה ולומר דבהצלתו מתעסק, אבל לאחר שהשיג והציל כבר עברה טרדתו ומאן לימא לן דלא נתן דעתו לנסך ואדרבה פעמים שהוא מודה על הצלת ממונו ונותן טעמו ודעתו יותר באותה שעה לנסך. ותדע לך דכל שאינו מתעסק ביין למלאכת היין אע"פ שתחלת נגיעתו לא היתה לנסך אלא לענין אחר אף על פי שלא ראינוהו משכשך ממש לאחר מכאן, אפי' הכי חוששין שמא נתן דעתו לאחר מכאן ונסך שהרי בנפל לבור ועלה אמר רב פפא (ס', ב') לא שאנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור מאי טעמא אמר רב פפי דמודה עליה כיום חגם. ותדע בעצמך היכי דמי אי חזינא ליה דמשכשך פשיטא ואפילו אי לא דמי ליה כיום חגם, ואי לא חזינא ליה דמשכשך אמאי והא לא שכשך ונראה לי שאלו דברים ברורים הם.
עוד שם עוד כתב כל מקום שאמרו במגע נכרי וכו'. אמר הכותב כאן שנה בחטא, כבר כתב כן למעלה וכבר כתבתי עליו מגלה טעותו הגמורה בכל, וראיות ברורות שהלכה כמאן דאמ' שאדם אוסר דבר שאינו שלו דבר תורה, ושמותר ליטול דמי ההוא חמרא מאותו נכרי שנסך את יינו, ואפילו נסכו בפירוש לע"א לפי שאינו מוכרו אלא נוטל דמי נזקו ונכרי כי משלם מה שהיזיק, נוטל מה שנסך וששילם את דמיו והראיתי שם בראיות ברורות שזה אמת שזה נכון.
עוד שם כתב דנגיעה בידו ונראה שהוא מתכוין להצלתו וכו'. אמר הכותב כבר הודה דאם הא דרב פפא אסור בהנאה קאמר שהדין כן כמו שאמר, כי היכי דלא תיקשי לן ממדדו בין ביד בין ברגל דמותר בהנאה, והנה גדולי הדורות כך פירשוה והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל כן פירש והביא ראיה מן התוספתא כמו שהאריך וכתב שם בפירושיו. ועוד דעל כרחו הודה שאי אפשר להתיר את שלמטה מברזא בשתיה אלא א"כ נאמר דנצוק לא הוי חבור, והנה הסכמת כל הגאונים ז"ל ר"ח והרב אלפאסי ז"ל ורש"י ז"ל ויתר הגאונים ז"ל כולם הקשו דניצוק הוי חבור ואף רבי משה ב"ר נחמן ז"ל כן כתב דכולם הושוו לאסור אותו, אלא שכתב דלפי פירושו של רש"י ז"ל בקנישקניז צריך גמרא ואנו לא נתבררה לנו צורת קנישקניז ולא יוכל לדון עליה להתיר בנצוק בעלמא. ואף הראב"ד ז"ל נתקשה במלאכת הקנישקניז היאך הוא. וכדין אמר הרמב"ן ז"ל שאילו היתה עשויה כעין פירושו של רש"י ז"ל צריך ודאי גמרא אחר שרש"י ז"ל פסק בניצוק לאיסור, ובגמרא אמרו בקנישקניז להתיר לכתחלה ועשו מעשה בעצמן אלא שאין עסק הקנישקניז בניצוק שאינו בכענין שפירשו רש"י ז"ל. ותדע לך דאלו כן כיון דכולה שמעתין דהתם בשילהי פרק השוכר (ע"ב, א', ב') בניצוק חבור או לא ועל דבר זה נשאו ונתנו שם רב הונא ורב נחמן ורב ששת ומדאמר להו רב חסדא להנהו סבותאי כי כייליתו חמרא לנכרים קטיפו קטופי או נפיצו נפוצי, משמע נמי לכאורה דאית ליה נצוק הוי חבור, אם איתא דמקנישקניז דשרו התם איכא למשמע דלא הוי חבור על כרחין הוה להו למבעי עלה התם שמעת מינה נצוק לא הוי חבור, וכדאמרינן התם בהא דתני רבי חייא כגון שפחסתו צלוחיתו אבל לא פחסתו צלוחיתו מאי לא, תפשוט דניצוק אינו חבור. ועוד מי איכא למימר דרבה בר רב הונא עביד עובדא דלא כאבוה רב הונא אבוה אמר נצוק חבור ורבה בריה עביד עובדא בנפשיה ושתי בקנישקניז, ורב חסדא דאמר להו להנהו סבותא כי כייליתו לנכרים קטיפו קטופי או נפיצו נפוצי שמעינן מינה דלכתחילה מיהא חייש לניצוק ורבה בר רב הונא לא חייש ושתי, אלא ודאי מלאכת הקנישקניז אין בה משום נצוק. ועוד אפשר לומר דאפילו תמצא לומר יש בו משום נצוק אפילו הכי לא נפקא מינה מידי לענין פסק הלכה דכבר הסכימו הגאונים ז"ל דהלכה כרב הונא דאסר דרב נחמן לאו לאיפלוגי עליה דרב הונא קאמר ולא אשכחן דפליג עליה ר' נחמן כלל, אלא דאמר דאפשר דלענין נסך כטהרות ומנא לן הוא דקאמר ליה וכמו שכתב ר"ח ז"ל, ואף לדברי רש"י ז"ל יש לומר כן דאע"ג דפי' קנישקניז כן אפ"ה פסק נצוק חבור מן הטעם שאמרנו. ומ"מ בין כך ובין כך קיימא לן דניצוק הוי חבור כדעת כל הגאונים ז"ל דקבלתן תורה היא וכיון שכן צדקו דברי המחבר. ומי שאומר כדבריו אינו טועה ואשר לא ידע בכל אלה טועה מדרך השכל.
<h2>דף ס.</h2>
עוד שם עוד כתב בנכרי הנושא חבית וכו'. אמר הכותב אסר המותר והתיר את האיסור, אסר בחבית מלאה ונקובה ואמר שהדבר נראה שהטפטוף מתרבה מחמת נדנודו על גבי הנושא, ואנו רואין והדעת מעיד שאינו מתרבה מחמת נדנוד הנושא המהלך תחתיה והיא על כתיפיו. ומה שהתיר בשהולך לאיבוד, זה אינו שלא אמרו אלא בהולך במקום הטינופת כטיט, או במקום שמקבל זוהמא ממנו כזפת וכיוצא בו, והיינו ההיא דפרק אין מעמידין (ל"ג, א') דתניא נכרי רבבן ועבדן ונותן לתוכן יין, וישראל עומד על גביו אינו חושש, ואקשינן מאחר דנכרי נותן לתוכן יין ישראל עומד על גביו מאי הוי דלמא מנסך ליה, ואמר רב זביד השתא מיהא כי קא שדי ליה לתוך הטיט כזורק מים דמי, אבל כל שהוא נופל על גבי קרקע אעפ"י שהולך לאיבוד אסור, שדרכן מנסכין כן שכן מזלפין יין לפני ע"א. והוא ודאי טעי בהא דאמרינן התם אמר רב פפי ש"מ האי נכרי דשדא חמרא לבי מלחא שרי. מתקיף לה רב אשי מי דמי, התם קא אזיל לאיבוד הכא לא קא אזיל לאיבוד. והוא סבור דלאיבוד ממש קאמר, וליתא. ולדבי מלחא נמי הא ודאי לאיבוד אזיל אשר לא יאסף, אלא לאיבוד שהוא נאבד בבזיון שהוא בטיט או בזפת. וכן כתב הראב"ד ז"ל ועיקר, וכן פר"ח ז"ל אוקימנא ביין שנותן למתקו כדי שיפלוט ריח העבוד של עור, ויזרוק אותו יין דקא אזיל לאיבוד, שנעשה כאותו שנותן מים לטיט, ופירש בירושלמי אין נכרי עשוי לנסך על גבי דבר מאוס, ע"כ. אבל נכרי דשדי מים או מים ויין לגבי תבשיל מליח שעושין בו יין מליח דישראל, אסור. עד כאן לשון הרב ז"ל. ואף הרמב"ן ז"ל הביא ירושלמי זה שם בחדושיו, וחס לומר שמא ניסך, אינו עשוי לנסך על גבי דבר מאוס.
<h2>דף סד.</h2>
עוד שם הא דאמרינן ישראל שהיה נושה בנכרי מנה ואמר לו המתן לי עד שאמכור יין וחבית כו'. אמר הכותב כבר כתבתי למעלה וגליתי טעותו בזה ושהראשונים נ"ע שאמרו דעכשיו אינם בקיאין בטיב ע"ז ומשמשיה, הם הם שאמרו בפירוש שעל זה יש לסמוך ליהנות ביינן וליטול ישראל ממנו חובו מן הנכרי, הם אמרו כן בפירוש והוא אומר שלא אמרו, אתמהא. ומה שהוסיף דכשהזכיר בגר תושב יינו, ונחלקו בו אינו אלא מגעו, זו טעות גמורה שאפי' תינוקות של בית רבן לא יטעו בו, והיאך אפשר לטעות בזה בשום פנים והלא אמרו יינן כשמנן ושאר כל דבריו כנכרי, והיאך אפשר לומר יינן שנגע בו כשמנן וכי שמן יש בו איסור במגעו, ואם אתה מפרשו כן, אינך נמלט מאחד משני דברים כדי להשוות יין לשמן, או שתאמר שמגעו ביין אינו אוסר אפילו בשתיה כשמן, ונמצא חומרו קולו, וזה אינו דליכא מאן דשרי מגעו דיין אפי' בשתיה, או שתאמר דמגעו בשמן כמגעו ביין וזה אינו, דבמגע שמנו של גר תושב ואפילו בנכרי לא אסרו כלל, וזהו שתמהו מעיקרא שמנו כיינן סלקא דעתך, ואלו דברים שכתב קראם נכונים ומתקבלים ואינן אלא רעות רוח ובטלים ובאמת הוא היה האומר הראשון.
